ראיון עם הציירת אדוה קרני, שמציגה בתערוכות בארץ ובעולם, כולל הביאנלה הבינלאומית הראשונה לציורי שמן בסין.
גבר ואישה יושבים במכונית, שניהם מחייכים לעבר המצלמה. לולא המבט העצוב שנשקף מעיניהם אפשר היה לחשוב שהם בדרכם חזרה הביתה מחופשה קיצית מוצלחת.
המבט העצוב שהוא מעין סדק ריאליסטי בתמונה הרומנטית לכאורה, היה הטריגר שגרם לציירת אדוה קרני לצלם את הסיטואציה ולאחר מכן להפוך את הצילום לציור. "אני לא צלמת" מסבירה קרני בתחילת הריאיון עמה "אבל מבחינתי הצילום הוא השלב הראשון באיסוף דימויים מהסביבה הקרובה… הצילום הוא בעצם תגובה אינטואיטיבית למה שקורה סביבי."
בפגישה עם אדוה בסטודיו ברחוב פינסקר בתל-אביב, למרות שהיא מדלגת במהירות מהסבר על ציור אחד להסבר על סדרה אחרת, שפת הגוף שלה שקטה ואסופה כמו ים שנרגע אחרי הסערה. תוך כדי השיחה אני מבינה שהרוגע של אדוה מגיע מתוך האיזון שהיא הצליחה ליצור בין האימהות, שיעורי הציור שהיא מלמדת והאמנות עצמה.
"אני אוהבת מאוד לצייר, זה סוג של צורך ושמחה להציג את העבודות בתערוכות. אני גם אוהבת מאוד ללמד, מבחינתי ההוראה לא קשורה רק לצורך להתפרנס אני גם נהנית ממנה… באף יום מימי חיי לא עבדתי במשהו שלא אהבתי. מגיל צעיר ראיתי אנשים שעבדו בעבודה שהם לא אהבו וידעתי שלי זה לא יקרה לי.
"אני כל הזמן מדייקת בחיפוש אחר המינון הנכון בין המשפחה, לציור ולהוראה. מלבד הסטודיו שלי בתל אביב והסטודיו בירקונה שבו אני מלמדת ציור – יש לי גם סטודיו במטבח בבית. בתקופות של לחץ, כמו למשל עבודה על ציור לתערוכה, אני עובדת במטבח מהבוקר עד הלילה… ככה אני יכולה גם לצייר וגם להיות עם הבנות שלי.
הקרבה המיוחדת בין אדוה לבין בני משפחתה, הולידה את הסדרה "משפחה דקורטיבית" שבה רגעים שגרתיים הופכים לנגיעות מכחול אינטימיות… גם הסדרה 'משפחת האקרובטים' מבוססת על רעיון ה'משפחתיות', אלא שהפעם הרגעים המצוירים אינם ספונטניים אלא פרשנויות מתוכננות למילה משפחה. "בסדרה משפחת האקרובטים", בקשתי מחברים שידגמנו לי מבנים אקרובטיים שמייצגים בעיניהם את המארג המשפחתי שלהם. הרעיון לסדרה נולד מתוך הציורים של פיקאסו משנת 1905 של משפחות הלוליינים בקרקס.
"הציור מתחיל מרעיונות שמסקרנים אותי בנוגע לחומר, לדימוי מסוים או למבנה. הדימוי בדרך כלל כלוא בסביבה או בחומר שמקפיאים את הסיטואציה. האינטראקציות שמרתקות אותי הן למשל: שינוי תפקידים מאם לבת, מאחות לאחות, מסבתא לנכדה… גברים שעושים פעולות נשיות, אנשים שמתוך בחירה חיים בשוליים ולא במצב חיים בורגני שגרתי."
מתי התחלת לשלב בין צילום ובין ציור?
"אני קודם כל ציירת, אני מציירת מגיל 14. בקלישר למדתי גם צילום, כך שבמשך תקופה עברתי בין ציור לבין צילום עד שלבסוף גיליתי שאני אוהבת לשלב בין שני העולמות. למשל, יש לי סדרת ציורים שנקראת "4 ימים של קולקטיב", שאני מציירת בהמשכים… אנחנו קבוצה של משפחות שנפגשות, פעם בשנה במאהל בדואי, ומנהלות חיים משותפים במשך מספר ימים. במפגשים האלו צלמתי רגעים שונים שמשכו את תשומת לבי ומאוחר יותר הפכתי חלק מהצילומים לציורים."
אני רואה שכמעט כל הציורים שלך מורכבים מסדרות, האם בכול פעם את עובדת רק על סדרה אחת?
"אני עובדת על כמה סדרות במקביל… יש לי יותר מדי רעיונות, ויש לי יותר מדי סדרות ואני כל הזמן מנסה לעצור בעצמי ולא להתפזר ליותר מדי כיוונים, אבל בדרך כלל זה לא מצליח לי. כל פעם יש משהו חדש שאני רוצה לבדוק לדוגמה התחלתי לצייר עם דיו, צבעי מים ועפרונות צבעוניים על ניירות מודפסים ואז ראיתי שבתמונות גדולות הנייר מתקמט לגמרי, לכן עברתי לבדים דקורטיבים. מתחתי בדים מכול מיני סוגים והתחלתי להתנסות עליהם עם צבעים שונים. האתגר הוא להבין איך כל סוג של בד מגיב לאקריליק, לשמן או לשכבות… הניסוי קשור גם להחלטה כמה מהטקסטורה של הבד אני משאירה וכמה מקום אני נותנת לדימוי עצמו. מבחינתי זה סוג של איבוד שליטה כי אני אף פעם לא יודעת מה תהייה התוצאה הסופית."
