ציור: חופית גלב
עבור רבים מאתנו, הקורונה – במיוחד כשעדיין לא ידענו 'מי נגד מי' – הייתה פתח לעלייה במתחים, בהרגשת הבדידות ובתחושת אי-וודאות. בתוך כל הכאוס, היו גם כאלו שניצלו את הישיבה בבית כדי לתכנן הסבה מקצועית והיו גם כאלו שהקורונה דווקא פתחה או חיזקה אצלם את צ'קרת היצירתיות.
"התחלתי לצייר לפני עשר שנים לצייר." מספרת חופית גלב, 'מרקט אקסס' דירקטורית בחברת תרופות – וציירת חובבת. "בשנתיים האחרונות, כשהילדות שלי גדלו, לקחתי את הציור צעד קדימה והתחלתי להשתתף בסדנאות ציור.
הקורונה פינתה לי יותר זמן לעסוק בציור, גם מבחינת הזמן שנחסך לי מהנסיעות לעבודה ובחזרה. כשחזרתי למשרד המשכתי עם המומנטום של הציור. אני אוהבת מאוד לרוץ וכשאני רצה עולים לי הרבה רעיונות לציורים שאני חייבת ליישם וכמה שיותר מהר. לכן אני מתחילה כמה ציורים במקביל.
משום שאני משימתית מאוד אני תמיד חייבת לסיים את כל הציורים שאני מתחילה. לפעמים אני עובדת על מספר ציורים במקביל ואם ציור לא יוצא כפי שדמיינתי אני חוזרת לעבוד עליו עד שההרגשה שמתקבלת היא נכונה. בדרך כלל, אם אין לי יותר מדי הסחות דעת, אני עובדת על כל ציור בין חודש לחודש וחצי.
המשרה שלי היא אינטנסיבית מאוד. כשאנשים שומעים שאני גם מציירת הם שואלים אותי איך אני מספיקה את הכול. התשובה היא פשוטה – לשים את הפוקוס. כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, לרוב אני לא הולכת לטפל בעניינים של הבית אלא פונה ישר לציור. אני גם מקפידה לשים את הקנבס ואת הצבעים בסלון, כדי שלא יהיו לי תירוצים. אני יכולה לצייר שעה או שעה וחצי – מבחינתי זה זמן הרגיעה שלי."
ציור: חופית גלב
יותר קשה לצייר עכשיו כשכולם נמצאים בבית?
"הציור תמיד מכניס אותי לשלווה, זה כמו לשתות כוס יין אחרי העבודה. כשאני מציירת אני מרוכזת מאוד, לא מסתכלת בפלאפון לא רואה הודעות. ומכיוון שהציור מרגיע אותי אז גם המשפחה נרגעת. כולם מעורבים בציורים שלי – הם מרגישים חופשיים לתת הערות, עד שלפעמים אני הופכת את הציור כדי שהם לא יציקו לי עד לסיומו."
ציור: חופית גלב
בתקופת הקורונה המעצבת והמאיירת טל בן מנחם, לא רק חזרה לאייר אלא גם פיתחה סגנון איור חדש. "פתאום, במהלך הקורונה, לדמויות שאני מציירת יש יותר הבעה, אולי משום שהן מביעות תסכול מסוים. לפני הקורונה אהבתי לאייר רגעים לא משמעותיים, ובעצם בתקופת הסגרים הרגעים הלא משמעותיים קיבלו לגיטימציה – חוסר המשמעות הפך להיות מצב הצבירה של כולנו."
את מצליחה לשמור על המומנטום היצירתי גם לאחר החזרה לעבודה?
"היה לי פיק יצירתי רציני בקורונה, ואני עדיין שומרת על המומנטום הזה. עכשיו כשהיקף העבודה חזר להיות רגיל, האיור מתיש יותר. ההרגשה היא שנשארנו בלי כלום. יש רק עבודה, בית ולפעמים גינות ציבוריות. עבורי האיור הוא סוג של פורקן וגם עבודה. אני נעה בין המון ביקורת אישית, קושי בגלל הצורך לעורר דברים שלא תמיד כדאי להעיר, ובין אין ברירה כי זה מה שאני יודעת לעשות וזה מה שבסופו של דבר עושה לי טוב.
במהלך הקורונה המצאתי דמויות שהן קצת משוגעות ואז עברתי לצייר בעיפרון – בעיקר דברים שראיתי בבית. כלומר אני מאיירת את עצמי חסרת מעש בבית – אני במקרר, אני על המיטה, אני על הספה משחקת בטלפון… ואז מהשילוב בין הדמויות שהמצאתי ובין איורי ה'בית' שלי, נוצרה דמות חדשה. מהשיגעון ומהפחד נולד לי אלטר אגו חדש."
איור: טל בן מנחם
מה השינוי הכי גדול שקרה לך לדעתך?
"אני חושבת שהקורונה גרמה לי להבין שבשבילי האיור הוא כבר לא תחביב, אלא משהו שאני רוצה להוציא החוצה. האיור הפך ממשהו שחשבתי שאני סבבה בו, ועושה אותו בשביל הכיף למשהו שאני רוצה שיהיה נוכח בחיים שלי ולעשות כמה שיותר ממנו, כדי שכמה שיותר אנשים יראו אותו והלוואי שזה יקרה."
הסגר הראשון והשני פגע גם בסטודנטים לאומנות, שבמקום להציג את היצירות שלהם מול קהל חי, נאלצו להתמודד עם הגשות דרך הזום.
"בסגר הראשון אנחנו הסטודנטים הרגשנו אי וודאות גדולה לגבי מה שהולך לקרות איתנו." מספרת שני אביבי סטודנטית לאומנות בסמינר הקיבוצים. "באיזה שהוא שלב הבנו שאנחנו חייבים לעשות משהו למען עצמנו.
באותה תקופה בית הספר עבר למבנה חדש והחלטנו שבמקום להסתכל על המעבר כעל מכשול, אנחנו צריכים להסתכל עליו כעל הזדמנות.
החלטנו להתפצל לקבוצות קטנות שכל אחת תעסוק בפעילות שונה שקשורה לסמינר ולמעבר לבית החדש. למשל, הקבוצה שלי רצתה להעלות למודעות את הפקולטה לאומנות של סמינר הקיבוצים שהיום יושבת במבנה חדש ומהמם בסמוך לשדרות רוטשילד. רצינו לגרום לאנשים להבין שיש, אצלנו בסמינר, אומנות מדהימה. לצערי עדיין יש סטיגמה שרק בבצלאל ובשנקר יוצרים אומנות טובה ולנו הסטודנטים קצת נמאס מזה."
איור: טל בן מנחם
ומה עשיתם?
"החלטנו לשווק את בית ספר באמצעות תערוכת אומנות. אם לא הייתה הקורונה אז כנראה שהיינו מזמינים אורחים לתוך בית הספר כמו בחנוכת בית. אבל בגלל הסגר השני ואולי השלישי, ידענו שאין סיכוי שאנשים יגיעו אלינו אז חיפשנו מקום בחוץ. עיריית תל אביב הסכימה לשתף איתנו פעולה באירוח התערוכה בשדרות רוטשילד וגם בסמינר הקיבוצים תומך בנו מאוד. התאריך המיועד הוא ב-16 לחודש מרץ, אבל הוא לא סופי – אנחנו מחכים לאישורים.
דווקא בגלל שזאת יוזמה של סטודנטים עבור סטודנטים, ואין מרות – קל יותר לסטודנטים להציע עבודה לתערוכה, הרי בסופו של דבר הם עומדים מול החברים שלהם ולא מול המרצים. השתדלנו גם ליצור שיתופי פעולה – וכאן דווקא לזום היה יתרון ענק. יכולנו ליצור שיתופי פעולה בין מחלקות שונות – דבר שבדרך כלל לא קורה. הזום מאפשר לנו גם לג'ינגל בין הסטאז' לבין הלימודים שלנו ובין מפגשי היצירה לפני התערוכה…
כשיצאנו ב'קול קורא' לתערוכה, הייתה תחושה גדולה של שמחה מהעשייה. הסטודנטים הודו לנו שהרמנו את הכפפה ושהם סוף סוף יכולים ליצור להציג. אני מרגישה שהתערוכה נותנת תקווה, במיוחד אצל הסטודנטים שהתקופה פגעה ביצירתיות שלהם."
איור: טל בן מנחם
איור: טל בן מנחם
