ראיון עם המעצבת ראומה זהר, בעלת בוטיק לשמלות כלה עתיקות ויוצרת פריטי טקסטיל מתחרה.
רגע אחד אני יושבת בחצר הסטודיו של ראומה וברגע השני הדמיון שלי מפליג על כנפי ההיסטוריה המרתקת של התחרה הכוללת בין השאר: ציידי ראשים, נערות שאיבדו את מאור עיניהן, צילומי נשים שנשלחו לחזית וגם חיבור חזק למתמטיקה.
התחרה שנחשבת לאחד מהבדים העדינים ביותר, הופכת תחת נקודת המבט המיוחדת של ראומה ליהלום שבהלבשת הבית.
כיצד התחיל הרומן יוצא הדופן שלך עם התחרה?
"העסק שלי התחיל מאיסוף שמלות כלה עתיקות מכול רחבי העולם. כשמצאתי שמלת תחרה משנת 1900 הבנתי היכן המיקוד שלי… ברגע שנגעתי בשמלה הזו הבנתי שלשמלת כלה עתיקה שנלבשת בחתונה שמתרחשת היום – יש משמעות יקרת ערך. בהמשך מצאתי שמלת תחרה משנת 1896 וגם את התמונה של הכלה שלבשה אותה. השילוב בין שמלת הכלה לבין תמונה או עדות מהעבר מרגש אותי בכל פעם מחדש. כשאני משיגה פיסת תחרה חדשה אני תמיד שואלת את עצמי אלו גלגולים התחרה הזו עברה?".
התחרה שאנחנו מכירים היא דוגמה קטנה אחת לסוגים שונים של תחרה ולטכניקות שנפרשות על פני מאות שנים.
"העולם הזה כל כך מרתק וכמעט אין-סופי – יש את התחרות העתיקות שעשויות מכותנה או מפשתן. בתחרות האלו העיטורים נעשו באמצעות יצירת חורים בבד. משום שהאריגה של הבדים האלו היא שתי וערב הדוגמאות שנוצרו היו גאומטריות בלבד". ראומה מסבירה לי בהתלהבות. "לכן התפתחו טכניקות של 'תפרים באוויר' ליצירת דגמים שמנותקים מהבד המקורי – לסוג התחרה הזה קוראים 'תחרת מחט'. בהמשך התפתחה תחרת סלילים שמורכבת מאלפי סיכות שנעוצות על דוגמה מסוימת. הרוקמת מעבירה בין הסיכות סלילים עם חוטים דקים בטכניקת אריגה מורכבת מאוד.
כשהגעתי לביקור בסקוטלנד כדי לפגוש את האורגות בתחרה, ראיתי אותן יושבות מול מאות סיכות, זה פשוט מטורף. פתאום הבחנתי בכמה סיכות צבעוניות, כששאלתי אותן מה תפקידן של הסיכות הצבעוניות, האורגות הסבירו לי שהסיכות הצבעוניות מסמנות טעויות. מדי פעם הנשים עוצרות ופורמות את מה שהן עשו כדי לתקן את הטעויות".
לאחר כמה שנים של מכירת שמלות כלה עתיקות ואיסוף אינטנסיבי של פריטי תחרה עתיקים מכול רחבי העולם, החליטה ראומה ליצור בעצמה פריטי טקסטיל מתחרה.
"המעבר מאיסוף לייצור אינו פשוט בכלל, הייתי צריכה למצוא ספקים של חומרי גלם ואחר כך לאתר את אנשי המקצוע שיכולים ליישם את הקולקציות שלי. רק מציאת האנשים המתאימים הייתה תהליך שנמשך שנים. דרך הפריטים העתיקים התחלנו לשחזר את הטכניקות וליצור את עבודות היד על פי הסקיצות ששלחתי אליהם. כך בעצם התחיל הייצור של תחרות מקוריות שהוא מעין חידוש של תחרות עתיקות".
באלו פריטים מדובר?
"בעיקר בטקסטיל לבית: כיסויי מיטה, כריות, וילונות, מפות שולחן, מפיות כותנות עם אמרות תחרה ועוד. אני גם יוצרת פריטים מאפס על פי בקשת המעצב. אני יודעת לבחור את החומרים שמתאימים לרעיון של המעצב ולעבוד עם הספקים ועם אנשי המקצוע המתאימים ביותר ליצירה הספציפית. מעבר להיבט האסתטי והעיצובי אני מוודאת שהפריט יהיה גם פרקטי ועמיד בהתאם לשימוש בו".
האם ברחבי העולם עדיין מייצרים תחרות?
"באירופה ובעיקר באיטליה, צרפת ובאנגליה יש שימור של מסורת התחרה המקומית, האופיינית לכל מדינה או אזור, אבל ההתייחסות אל התחרה היא כאל פריטי אספנות ששמים במוזיאון. המטרה שלי היא להחיות את התחרה באמצעות למידת מגוון הטכניקות ויצירת תחרות חדשות. בניגוד לרושם שהתחרה היא שברירית ועדינה כשהתחרה נעשית מחומרים איכותיים, היא מחזיקה מעמד זמן רב ואפילו, כמו שאת רואה, מאות שנים. התחרה מדברת לאותם אנשים שמבינים ומעריכים טקסטיל ולאנשים שאוהבים אמנות. במהותן תחרות נעשות בעבודת יד ולכן הן לא מסחריות. במונחי עלות תועלת הצליחו למצוא להן תחליפים תעשייתיים, אבל מי שמכיר תחרה אמתית שנעשית בעבודת יד מרגיש מיד את ההבדל".
התחרה ידעה ימים יפים, כמו למשל תקופות צנע שבהם בני מלוכה ואצילים שנדרשו להסתיר את עושרם, הסירו את תכשיטי היהלומים והזהב אך רקמו תחרות יקרות לבגדיהם. בגלל הערך הגדול הכספי הרב, התחרות נתפרו לבגדים באמצעות פס תפירה מיוחד שמאפשר את פרימת התחרה והעברתה לבד אחר.
מה התגלית הכי מעניינת שלך בנוגע להיסטוריה של התחרה?
"יש כל כך הרבה דברים מעניינים שקשורים לתחרות שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. לדוגמה, כשהתחלתי ללמוד על הסוגים השונים של התחרות, הסתכלתי על הבדים עם זכוכית מגדלת כדי להבין את טכניקה העבודה הספציפית. אני זוכרת ששאלתי את עצמי איך לפני 400 שנה נוצרו התפרים ללא עזרת זכוכיות מגדלת או אמצעים אחרים של הגדלה? כשחקרתי את הנושא גיליתי שהאורגות עבדו לאור נרות והסתכלו על התחרה דרך תחתיות של כוסות. באותה תקופה היו הרבה בחורות שאיבדו את מאור עיניהן בגיל צעיר.
"היו תקופות שבהן התחרה הכניסה כסף רב לקופת המדינה ולכן התחילה תחרות בין המדינות השונות. התחרות הזו הולידה "ציידי ראשים" שחטפו את האורגים המוכשרים במיוחד. כדי להילחם בתופעה הזו נציגי המדינות נהגו לאיים על אותם אורגים שאם הם "יערקו לאויב" בני משפחתם יכלאו. דרך נוספת להתגבר על דליפת הידע הייתה לחלק את העבודה לסגמנטים, כאשר שכל אורג אחראי על סגמנט מסוים. בדרך זו אף אחד לא ידע לפענח את התהליך כולו.
"עבורי, התגלית המרגשת מכולן היא הקשר בין התחרה, למוסיקה ולמתמטיקה. כשהתחלתי ליצור ולפתח טכניקה ייחודית לעיצוב בתחרה הבנתי שיש קשר מובהק בין תחרה לבין מוסיקה, כשהגעתי לסקוטלנד ופגשתי את ג'ין לידר נשיאת ארגון התחרה העולמי, שאלתי אותה האם גם היא מרגישה כך? ג'ין ענתה שלכול האורגים, מכול מקום בעולם, יש רקע במדעים או במתמטיקה – כך שבדיוק כמו במוזיקה שקשורה ליחסי התדירות בין התווים, כך גם יצירת התחרה דורשת סוג של הבנה מתמטית".
איך את רואה את החיבור בין התחרה לבין העיצוב של הבית?
"התחרה מבחינתי היא עושר טקסטואלי, אין תחליף ליופי של התחרות שנוצרות בעבודת יד ובעיצוב אישי. לדעתי זו הסיבה שהתחרה הצליחה לשרוד כל כך הרבה תהפוכות היסטוריות. כשאני חושבת על תחרה כחלק מעיצוב הבית התמונה שעולה לי בראש היא של הוינטאג’ בודואר (VINTAGE BOUDOIR) – חדר השינה האינטימי של האישה, מקום מוצנע שלא מקבל חשיפה אבל יש לו את העוצמה הנשית שלו.
במלחמת העולם הראשונה נהגו נשים צרפתיות לשלוח לבעליהן בחזית תמונות בלבוש מינימלי שהן צילמו בחדרים האלה. כך נולד סגנון הצילום הארוטי הרך המכונה בודואר. בדיוק כמו בצילומים, היופי של הבית נחשף בעדינות וברכות דרך הכריות, כיסויי המיטה, מפת שולחן, מפיות, וילונות עם פסי תחרה… אם מדברים על הלבשה של הבית, בעיניי התחרה היא לא רק התכשיט של הבית אלא היהלום שבכתר".
