ראיון עם ה'מטריאל גירלז' – שי ג'רסי ועדי טל מהסטודיו לקרמיקה ברחוב הס 1 בתל אביב.
מאת: שירה רייז משולם.
צילום: הילה עידו
אם רחוב אלנבי הוא נהר שוצף שמכריח את העוברים והשבים ללכת בזהירות כדי לא להחליק לתוכו בטעות, אז רחוב הס הוא ערוץ רגוע וצלול שמזמין להאט את הקצב, להציץ לפתחי בניינים, להביט ביושבים בבית הקפה וגם להיעצר מול כלי הקרמיקה המיוחדים שנחשפים בחלון הראווה…
כשנכנסים לתוך הסטודיו, משהו באור הרך, בכלי החרסינה שמסודרים על המדפים ובחיוך של שי ועדי מעורר חשק להשתקע שם ולשכוח את עצמנו למשך כמה שעות.
"איזו חוויה מדהימה הייתה לי כאן" אומרת מיכל הצלמת שנכנסת בסערה לסטודיו כדי לאסוף את הכלים שהיא הכינה במו ידיה. "קניתי ענפים ריחניים לכד שעשיתי בדיוק כמו שדיברנו… אתן מוצלחות מאוד, כדאי שתעבדו בזה". מיכל צוחקת וממשיכה "פתחתם אצלי צ'אקרה, ההתעסקות ככה בחומר יצרה אצלי רעב להמשיך ליצור. אין כמוכן בעולם" היא מסכמת.
לאחר שמיכל יוצאת מהסטודיו ובאמתחתה כלי קרמיקה שנראים כאילו נוצרו על ידי קרמיקאית בעלת ניסיון רב, אני שואלת את עדי ושי מי מגיע יותר לחוגי הקרמיקה נשים או גברים?
שי: "הקרמיקה היא עדיין תחום שמושך יותר נשים, אבל עם הזמן אנחנו רואות יותר ויותר גברים שרוצים ללמוד את המלאכה. מה שמעניין הוא שבחברות המסורתיות התחום היה גברי לחלוטין ואילו היום הקרמיקה נתפסת דווקא כמלאכה נשית".
עדי: "בין אם מדובר בנשים או בגברים, מי שמחליט ללמוד קרמיקה, כבר לאחר כמה דקות של עשייה מתייחס לנושא בשיא הרצינות. זה נפלא לראות, כל פעם מחדש, כיצד הנוכחות והכוח של החימר כובשים את האנשים".
שי: "אנחנו רואות את הרצון ללמוד מלאכות יד מסורתיות, את הצורך להתחבר שוב למקור. היום, כשאנשים רוכשים חפצים, הם מתעניינים כיצד הם נוצרו, על ידי מי והאם הייצור פוגע באיכות הסביבה. אני חושבת שרבים מאתנו מרגישים שהלכנו רחוק מדי ואנחנו מחפשים דרכים להתחבר אל הטבע. זה נכון לא רק בנוגע לקרמיקה אלא גם בנוגע לנגרות ולמלאכות יד מסורתיות אחרות".
עדי: "בעידן הדיגיטלי אנשים רוצים לגעת במשהו, ליצור וגם להתלכלך תוך כדי יצירה".
צילום: עומר פרידמן
למה בחרתן דווקא בקרמיקה?
עדי: "אני אוהבת את הקרמיקה כי היא חומר חם, מוכר ואפילו מנחם. אפשר להרגיש את החומר ואפשר ליצור ממנו כל דבר שרק נרצה".
שי: "אני אוהבת מאוד את הצד השימושי בקרמיקה ועבורי הקרמיקה היא חלק מהטבע. החיבור לטבע ולאיכות הסביבה חשוב לי מאוד".
צילום: עומר פרידמן
צילום: עומר פרידמן
איך הגעתן לסטודיו כאן בהס 1?
עדי: "הסטודיו שייך לנעמי שוסברגר שהיא מורה ידועה לקרמיקה. ולפני שנה עבדה בו קרמיקאית שהיא גם חברה בשם אופיר נאור, אופיר תכננה נסיעה ארוכה להודו ועוד לא הוחלט מי ימשיך בסטודיו. כשהגעתי לכאן הרגשתי את האווירה הנהדרת במקום הזה, וככה בספונטני התקשרתי לשי ושאלתי אותה מה היא עושה בימים אלו, שי מיד נדלקה על הרעיון. מדובר בהרפתקה משותפת שאפשר לומר שהיא אימפולסיבית מאוד".
צילום: מילי דניאלי
לפני יומיים, בתערוכת "לה קולטור", הציגו עדי ושי את פרשנות הקרמיקה שלהן למושג מדבר. ההתרגשות שלהן מהצלחת הסדרה החדשה עדיין ניכרת בפניהן.
שי: "ההשתתפות ב"לה קולטור" היא הפרויקט הראשון המשותף שלנו, שנולד בדיוק לאחר תשעה חודשים שהגענו לסטודיו. מכיוון שהשנה הנושא של התערוכה היה המדבר, וסלע בעצם עשוי מחימר, החלטנו לנסוע ברחבי הארץ ולאסוף חרסיות שנמצאות בנחלים ובגבים. לאחר שאספנו את החרסיות בדקנו מה קורה להן בחום של 1,200 מעלות, מה עובד ומה לא, מה נותן צבעוניות או טקסטורה יפה…".
עדי: "משום שאנחנו מלמדות בבקרים, חזרנו לתקופת הסטודנטים העליזה ועבדנו בלילות. הכנו לתערוכה 187 קערות, 112 כוסות ומעל 100 מבחנות. ביום התערוכה החלטנו לתלות כ-40 מבחנות על חוט, זה היה בשעה ארבע אחרי הצהריים כשהתערוכה צריכה להיפתח בשעה שש… החוט שהחזיק את המבחנות נקרע והרבה מבחנות התרסקו, אז הייתה מהומה קטנה, שהצלחנו להתגבר עליה. בסופו של דבר קבלנו תגובות נהדרות על הסדרה החדשה".
צילום: עומר פרידמן
צילום: עומר פרידמן
מה אתן אוהבות יותר ליצור או ללמד?
עדי: "אני חושבת ששתינו צריכות את השילוב בין שני הדברים, משום שכאשר אנחנו מלמדות אנחנו גם מגלות דברים חדשים ובנוסף אנחנו משתדלות כל הזמן להעשיר את הידע שלנו… והידע בתחום הקרמיקה הוא אין סופי".
שי: "אני מאמינה שכול מי שמתעסק בקרמיקה חייב להמשיך ליצור בעצמו. לכן אני חושבת שהשילוב בין הלימוד לבין למשל הפרויקט שעשינו לתערוכה, הוא שילוב מצוין".
כיצד אנשים מגיעים לכאן?
עדי: "בעיקר מפה לאוזן ויש גם הרבה אנשים שפשוט עוברים ברחוב, מציצים לסטודיו ונכנסים פנימה כדי לקנות כלי קרמיקה או כדי להתעניין באחד החוגים שלנו".
מה בעיקר אנשים מייצרים בחוגים שלכן?
שי: "מכיוון שאנחנו מלמדות כיצד לעבוד עם אובניים, ויש צורך לפתח מיומנות בעבודה עם הגלגל, אז הכלים הראשונים הם בדרך כלל עגולים כמו: קעריות לזיתים, כוסות אספרסו וכדומה…"
צילום: מילי דניאלי
אמנם הטרנד של שימוש בכלי חרסינה שנוצרו בעבודת יד הולך וגובר, אך עדיין יש חשש גדול מאוד בשימוש בחרסינות האלו לבישול משום שאנשים מאמינים שהן עמידות פחות…
שי: "נכון, הרבה פעמים שואלים אותי אם החרסינה תחזיק מעמד בבית, ואני עונה שחומר ששרד שריפה בחום של 1,200 מעלות יכול לשרוד חום של תנור אפייה וגם להיכנס למדיח הכלים".
עדי: "החרסינה היא קצת מפונקת, אי אפשר לבשל איתה על הגז וחשוב לחמם את התנור לפני שמכניסים את הכלי פנימה, אבל אלו פחות או יותר שני האיסורים היחידים".
כיצד אתן רואות את עצמכן בעוד נגיד 5 שנים?
עדי: "את השאלה הזו בדיוק שאל אותנו המנהל העסקי שלנו והיה לנו קשה לענות עליה, לא בגלל הזוגיות שלנו משום שהיא טובה מאוד, אלא בגלל החשש להתמסד. מה שאני יכולה להגיד הוא שאני רואה אותי ואת שי ממשיכות יחד, אולי אפילו בחו"ל משום שאני מרגישה צורך עז לנדוד, לראות עולם, לספוג תרבות".
שי: "גם אצלי יש עדיין חשק לנסוע למדינות אחרות כדי ללמוד עוד על עולם הקרמיקה, מדובר במסורת עתיקה ובעולם עשיר מאוד כך שהלמידה אף פעם לא נגמרת".
צילום: מילי דניאלי
